Feeds:
פוסטים
תגובות

מנגינה מוכרת

בזמן ששרו את ההמנון לפני תחילת טורניר השחמט, איתי זיהה את השיר ושאל את כפיר: "אבא, למה שרים את השיר של משחק פוטבול?"

כפיר הסביר לו שזה ההמנון של ארצות הברית, אבל הוא התעקש, "לא, זה השיר של המשחקי ספורט!"

אח"כ ששאלתי אותו גם, מזה השיר הזה, איתי, אמר, "זה הנאוּם, נו, הנהוּם… השיר הזה ששרים לפני משחקי בייסבול ופוטבול"…

עוד קצת על שחמט…

IMG_1617001

   בבית הספר ביום שני, הילדים שהשתתפו בטורניר נפגשו בבית הספר לתמונה קבוצתית עם הגביע. בית הספר של אורי זכה במקום שישי מבין בתי הספר במדינת וושינגטון, והם קיבלו גביע ענקי, שהיה בערך בגובה של כמה מהילדים. המנהלת הגיעה אח"כ להצטלם עם הילדים, ולחצה לכל אחד מהם את היד, והילדים העניקו לה ולבית הספר את הגביע.

IMG_1609001

IMG_1626001

IMG_1627001

אח"כ, בכריזה של הבוקר, המנהלת הכריזה על ההישג, וקראה את שמות הילדים שהשתתפו. הילדים בכיתה של אורי מחאו כפיים לו ולשריקרישנה, הילד הנוסף מהכיתה שלו שהשתתף. איתי נשאר בבית היום מפאת "מחלה", אבל אני בטוחה שהוא היה מאוד מתרגש לשמוע את זה בכריזה, ובטח היה מוחא גם כפיים.

כשבאנו לאסוף את אורי היום מחוג שחמט, דבר ראשון הוא סיפר  לאיתי בהתלהבות שהוא ניצח את פרדו. כששאלתי על מה ההתלהבות, הוא אמר שזה ילד מכיתה ד' שהוא ממש טוב, ואז המשיך לתאר את המהלכים ששניהם עשו.

אח"כ הוא סיפר שהמדריך פטריק שאל את אורי איזה דבר היה cool בתחרות, ואיזה דבר הוא למד.

על דבר cool אורי אמר שזה היה להשתתף בתחרות עם הילדים הכי טובים בוושינגטון, כשלא כל אחד יכל להשתתף בתחרות, אלא רק מי שהיה לו לפחות שלושה נצחונות כדי להשתתף.

ועל דבר שהוא למד, הוא התייחס למשהו שהאלופה של ארה"ב לימדה שזה:

when you're controlling the center it's just as safe to stay on the E1 square as it is to castle, but if the center is broken up and no one is actualy controlling it, there's some tricks that can come up if you don't castle.

נגיד שהבנתי…

בחוג שחמט היום הם למדו פתיחה חדשה ,שקוראים לה רוי לופז, ובבית, אורי היה להוט לסיים את שיעורי הבית כדי לשחק שני משחקי שחמט במחשב (נגד אנשים אונליין), ובשניהם הוא ניצח.

אז נחמד לראות שיש לו עדיין התלהבות מהמשחק, למרות הרגעים הלא קלים בתחרות.

טורניר שחמט ארצי

ביום שישי אספנו את הילדים מבית הספר בשעה שתיים-עשרה, כדי לצאת למסע מזרחה לטורניר השחמט. הטורניר התקיים בעיר ספוקיין, שהיא ממש בצד השני של וושינגטון, על הגבול עם איידהו. אורי ואיתי היו מאושרים מזה שקראו להם לצאת מהכיתה באמצע היום.
בשבוע שלפני, אורי וכפיר עשו אימונים. כפיר למד בערב כל מיני מהלכים ביו-טיוב, ולימד אותם את אורי ביום שאחרי. בפעמים שאני צפיתי איתו בסרטוני הוידיאו האלו, זה היה נשמע לי בערך כמו סינית.
יצאנו למסע באחת וחצי בצהריים, עם הרבה ממתקים, חטיפים ופעילויות כדי להקל על חמש שעות הישיבה באוטו.

WP_20150424_13_39_51_Pro
לספוקיין הגענו בשעה שש. התמקמנו במלון (המעפן),אורי וכפיר עשו משחק שחמט, ואחרי זה יצאנו לקרוע את העיר. סתם, לחפש מקום לאכול. מסתבר שהיו כמה כנסים בעיר באותו סוף שבוע, והמלונות היו בתפוסה מלאה למדי. כשהסתובבנו בעיר ראינו חבר'ה צעירים לבושים בבגדי בוקרים, ואח"כ הסתבר שיש הופעה של אישזהו זמר קאנטרי. חוץ מזה, העיר נראתה נחמדה למדי, אבל אנחנו אכלנו בזריזות בצ'יפוטלה, ומיהרנו חזרה למלון.

IMG_1553

IMG_1554
ביום שבת, הגענו לאולם הכנסים בשעה שמונה, ונהרנו פנימה יחד עם עוד המון שחמטאים והמשפחות שלהם. על אחד הקירות תלו דפים עם הצמדים לסיבוב הראשון, ואורי מצא את המקום שלו בתוך ים של שולחנות ערוכים בכלי שחמט.

WP_20150425_08_12_46_Pro
מלחיץ.
מלא ילדים, הורים, מדריכים. חלקם יודעים מה הם עושים וניכר שזו לא פעם ראשונה להם. מבית הספר של אורי הגיעה קבוצת ילדים, ואחד ההורים הכין חולצות לכולם, שהם לבשו לפני תחילת המשחק. קצת גאוות יחידה. לקח מלא זמן עד שכולם התמקמו, ואחרי שגירשו את כל ההורים מהשולחנות להתגודד בצידו של האולם, היה טקס קצר שבו כל מיני בעלי תפקידים נשאו דברים, ואחרי זה כולם נעמדו לשירת ההמנון. וזהו, התחרות התחילה.

IMG_1557

WP_20150425_08_12_56_Pro

IMG_1563
יצאנו החוצה לחכות. וילונות שחורים שמפרידים בין אלו שמאמצים את השכל לבין אלו שמעבירים את הזמן.

WP_20150425_09_31_25_Pro
המקום היה נרחב למדי. היה חלק שהוקדש לדוכנים של מועדוני שחמט, ביניהם זה שאורי משתתף בו אצלנו. היה איזור אחר של דוכנים למכירת מזכרות, כמו למשל כלי שחמט עשויים מסבון, או תמונות וקערות מעץ, ושאר פיצ'יפקס. ודוכנים למכירת חולצות מהאירוע, וסטים של שחמט. והיה איזור הומה של שולחנות וכסאות, שאח"כ הסתבר שניתן לשכור אותם בכסף, כשכסא עולה 20 דולר, ושולחנות ב-200 דולר! אפשר היה גם סתם לשבת על הרצפה, כמונו… גל ואיתי השתעממו נורא, ואת הזמן הם העבירו במשחקי שחמט בסט הקטן שהבאנו, או בסטים הגדולים שערכו שם למי שרוצה; בבליסת ממתקים; אבל בעיקר בריצה, השתוללות והיאבקות. בשלב מסוים, כפיר גם לקח אותם לסיבוב בפארק הנחמד שהיה ליד מרכז הכנסים, והם נהנו לפרוק קצת אנרגיה שם.

WP_20150425_15_01_29_Pro

WP_20150425_15_01_05_Pro

IMG_1565

IMG_1582

IMG_1573
אלופת ארה"ב בשחמט, אירינה קרוש, היתה שם גם, וערכה משחקים עם מי שרצה, שהוקרנו על מסך גדול, תוך כדי שהיא מנתחת את המהלכים, נותנת טיפים, או נוזפת.
חיכינו שאורי יגיע, והוא הגיע עצוב מהמשחק הראשון, שהפסיד בו. לאט יצאו גם חבר'ה מבית הספר, והם הסתובבו קצת ביחד, הסתכלו על המשחקים של אירינה קרוש, ופטפטו. החולצות הצהובות שלהם עזרו לזהות אותם. היה נחמד לראות את הילדים שניצחו יוצאים מהאולם בדילוגי שמחה, ומצד שני קורע את הלב לראות את הילדים שהפסידו, יוצאים בפנים נפולות, בוכים, ומאוכזבים.

WP_20150425_14_33_29_Pro
אחרי שכל משחק הסתיים, סיכמו את הנקודות, ופרסמו על הקיר את הצמדים לסיבוב הבא.
במשחק השני אורי עשה תיקו, במשחק השלישי ניצח, והפסיד ברביעי ובחמישי. אחרי הסיבוב האחרון, הוא היה מאוד עצוב ומאוכזב. אחד הילדים מהשכבה שלו היה מאוד חמוד, וחיבק ועודד אותו, ואמר לו שבטורניר הראשון שלו הוא עשה הרבה יותר גרוע. ההורים רצו לקבץ את הילדים של נורמן רוקוול יחד לתמונה קבוצתית. (כמעט כולם, חוץ מילד מכיתה ד' שעדיין לא סיים את המשחק. נורא קיווינו שהוא ינצח, כי אז הוא היה אלוף של כיתה ד', אבל לצערנו גילינו אח"כ שהוא הפסיד וירד למקום חמישי). אורי בהתחלה לא רצה, אבל בעידוד הילדים החמודים האחרים הוא השתתף בתמונה ואפילו מצב הרוח שלו התעודד.

IMG_1593

IMG_1587

IMG_1605
לא חיכינו לטקס חלוקת הפרסים, כי עמדה בפנינו עוד נסיעה ארוכה. נפרדנו משאר המשפחות שעוד נשארו, ויצאנו לדרך.
בנסיעה דיברנו על כמה חשוב לשחק ועל כמה חשוב לדעת איך להיכשל. על זה שנורא קל לא להפסיד, אם פשוט לא עושים כלום. ועל איך אפשר ללמוד מזה ולהתמשיך להתאמן ולהשתפר. ולאט לאט מצב רוחו של אורי התרומם. טוב,  כנראה גם היה בזכות אספקה שוטפת של סוכריות, בייגלה, ומשחקים מצחיקים במחשב, כשהוא, איתי וגל מתפוצצים מצחוק….
נסענו חזרה הביתה בדוּך, חוץ מעצירה אחת למלא דלק ומים.

WP_20150425_19_48_55_Pro

WP_20150425_19_40_25_Pro

WP_20150425_19_41_49_Pro
הגענו הביתה בעשר בלילה, מותשים.
(אנחנו מתפללים שהטורניר הבא יהיה קצת יותר קרוב).

 

רוקי-טוקי

מאז שהלכנו לטיול עם חברים שהיה להם מכשיר קשר, גל לא הפסיק לנדנד שנקנה גם. יכולות השכנוע של גל הן מאוד גבוהות. למעשה, זו מלחמת התשה, כשבסוף גל משיג את מה שהוא רוצה כי לאף אחד כבר אין יותר כוח. ולא רק זה, אלא שיש לו גם יכולות משא ומתן מופלאות. כשמנסים להגיע לאיזו פשרה, הוא מייד מעלה את המחיר. כמו למשל, "אני רוצה שוקולדים" / "אני אתן לך אחד" / "אני רוצה ארבעה!". וכך היה גם עם מכשיר הקשר. אחרי שסיכמנו שאכן נלך לקנות אותו, הוא החליט שזה יהיה שייך לו, "כי זה היה רעיון שלי!".
בכל מקרה, התכנון היה שביום ראשון נלך להייק, וניקח איתנו את מכשיר הקשר, או "רוקי-טוקי" בפיו של גל. לגל יש זיכרון מדהים לדברים שהוא רוצה, והוא הזכיר לנו כמה וכמה פעמים שביום ראשון אנחנו צריכים ללכת להייק. בחיים לא ראיתי אותו כל-כך לחוץ על הייק. בסוף לא יכלנו לקחת את המכשיר איתנו והיתה סצינה שלמה סביב זה.
במקום זאת, ביום שני, בצהריים, כשגל חזר מהגן, עשינו סיבוב קצר בשכונה עם הרוקי-טוקי, וכשכפיר חזר בערב, עשינו טיול בהרכב משפחתי מלא.
התחלקנו לשתי קבוצות, מבוגרים וילדים. הם רצו קדימה עם מכשיר אחד, ואנחנו השתרכנו מאחור עם השני. איתי עדיין לא קלט איך זה עובד, והוא צעק כל הודעה שהוא העביר, כך ששמענו אותה בלי שום קשר לקשר…. בזמן הסיבוב בשכונה, הסתכלנו על חזיתות של בתים אחרים, וגילינו שבמקרה שלנו, הדשא של השכן (כל שכן!) אכן ירוק יותר. אחר כך ירדנו לעמק דרך השביל הסודי. גילינו הר ענקי של שבבי עצים, שאנחנו זוממים להגיע אליו באיזשהו יום עם האוטו, ולהעמיס ממנו בשביל הגינה שלנו. היתה שמש חמימה של אחר הצהריים, ואורי, איתי וגל נכנסו לתוך סבך עשב, וכמעט סרבו להתפנות. בדרך השביל, עשינו שלום לסוסים, ולארנבת שחצתה את השביל. כמצופה, גל התעייף בסוף (העיקר שהוא רוצה הייקים), וכמובן שהיו ריבים על הווקי טוקי, אבל בסוף הבטריה נגמרה, ואנחנו סחבנו את שני המכשירים. אלא מי?…

WP_20150420_18_52_39_Pro

יוצאים לדרך. רות עבור

WP_20150420_18_53_10_Pro

WP_20150420_18_54_13_Pro

WP_20150420_18_56_23_Pro

WP_20150420_19_04_32_Pro

בדרך לשביל הסודי

WP_20150420_19_06_40_Pro

WP_20150420_19_07_04_Pro

פה היתה מריבה, והיתה התפצלות של הכוחות

WP_20150420_19_05_24_Pro

אפילו העשב של השכנים יפה יותר!

WP_20150420_19_06_51_Pro

WP_20150420_19_08_47_Pro

WP_20150420_19_08_58_Pro

WP_20150420_19_16_13_Pro

היה ברור שזה יגיע מתישהו. גל התעייף. שביתה איטלקית.

 WP_20150420_19_23_33_Pro

WP_20150420_19_25_13_Pro

WP_20150420_19_25_43_Pro

WP_20150420_19_25_45_Pro

WP_20150420_19_27_19_Pro

WP_20150420_19_29_19_Pro

לא בכפר. דקה מהבית שלנו…

שחמט

לפני שלושה שבועות אורי השתתף בטורניר שחמט. כדי להתקבל להשתתף בטורניר הארצי שיתקיים עוד שבועיים, צריך לנצח לפחות 3 פעמים מתוך חמישה משחקים. הוא ניצח רק פעמיים והיה מאוכזב, אבל עדיין היינו גאים בו שהוא בכלל השתתף. איתי, למשל, לא רצה להשתתף.

לפני שבועיים, בשבת, היה טורניר נוסף, הפעם ברדמונד, וזה היה הטורניר האחרון שיכול להקנות השתתפות בטורניר הארצי. אורי התכונן אליו במהלך השבוע, במשחקים עם כפיר ואפילו עם איתי (אפילו שכל הפסד של איתי כרוך בהרבה בכי ועצבים).

עם הרבה שכנוע מצד אורי וכפיר, גם איתי הסכים להשתתף. בצהריים, כששיחק בחוץ עם גל ועם אוגוסט הבן של השכנים, הוא כמעט ויתר על ההשתתפות, אבל בסוף הסכים ללכת.

משעה שתיים עד השעה חמש, רק גל היה בבית. ובזמן שהם עשו מהלכי שחמט, אנחנו נסענו לחנות כמו מן הום-דיפו בוודינביל ועשינו קניות בפרד-מאייר.

כשהגענו לשם בשעה חמש, אורי ואיתי חיכו בלובי אחרי ארבע משחקים. המאזן של אורי היה שלושה נצחונות, כלומר, שלוש נקודות, ושל איתי, שלושה הפסדים ונקודה אחת שקיבל בגלל ניצחון טכני, כשלא היה מי שיוכל לשחק נגדו.

בכל סיבוב, מחכים שכל הילדים ייגמרו לשחק, לפני שעוברים לסיבוב הבא. יש משחקים שמסתיימים מהר, ואחרים שלוקחים הרבה זמן.

ואז הגיע הסיבוב החמישי. להורים אסור להיכנס לאולם שבו הילדים משחקים, ואנחנו חיכינו בחוץ.

אורי יצא החוצה עם תוצאה של תיקו. ואיתי הפסיד. ושוב, חיכינו עד שכל הילדים יגמרו את המשחקים, ואז קראו לכולם לאולם לטקס חלוקת הפרסים.

אורי זכה במקום שלישי לכיתות גן חובה עד גימל. הוא ניגש קדימה לקבל גביע, והיה מאוד גאה בעצמו. גם אנחנו.

WP_20150411_18_33_54_Pro

WP_20150411_18_46_03_Pro

WP_20150411_18_47_43_Pro

WP_20150411_18_49_19_Pro

WP_20150411_18_50_42_ProWP_20150411_18_51_27_Pro

WP_20150411_18_51_02_Pro WP_20150411_18_53_35_Pro

 

בסוף השבוע הקרוב אנחנו נוסעים ל- Spoknae  לתחרות הארצית. העיר נמצאת במרחק ארבע שעות נסיעה, אז אנחנו ניסע כבר ביום שישי, ישר אחרי בית הספר.

שקרים קטנים

בטריידר גו' יש בובת סוס פוני שמתחבאת בכל פעם במקום חדש, וכל ילד שמצליח למצוא אותה, מקבל סוכריה על מקל.

לפני כמה שבועות היינו שם. כשהגענו לקופה, גל הבין שהוא לא יקבל סוכריה אם לא ימצא את הפוני. בזמן שהקופאית העבירה את המוצרים הוא רץ למסע חיפושים, חזר אחרי פחות מדקה וקרא "I found the pony".

הקופאית הנחמדה נתנה לו סוכריה על מקל.

אח"כ באוטו, שאלתי אותו איפה היה הפוני, והוא אמר בחיוך, "לא באמת מצאתי אותו…."

 

השבוע בטריידר, שוב, כשהגענו לקופה, הוא נזכר ששכח לחפש את הפוני. הפעם, הוא ניסה לקצר תהליכים, ואמר לקופאי, "I found the pony"

הבעייה היתה שבמקרה הנוכחי, הקופאי לא היה פראייר, ושאל את גל, "Where did you find it?"

בזמן שאני החלפתי צבעים בצד, גל לא התבלבל, ואמר, "I'm not going to tell you!"

והקופאי, לא ויתר, ואמר, "Then if you don't tell me, I cant give you a lollipop"

גל, ברגע נדיר של כנות, אמר, "It's too hard!"

והקופאי שאל, What is too hard? to tell me?"

אני לא יודעת מה גל עשה, אבל שנייה אחרי זה הקופאי אמר,

"Okay, you look like a trustworthy guy, you can have a lollipop…"

ואז גל הגיע אלי עם סוכריה ביד וחיוך מנצח. והמינימום שיכלתי לעשות היה להזכיר לו להגיד תודה לקופאי.

 

אחר כך, בדרך לאוטו, החלטנו שבפעם הבאה נחפש ביחד את הפוני. עד שנמצא.

שיחות מהחיים, עם גל

גל:  אם עמית מישראל הוא חייב לאהוב פיצה
אני: על טעם ועל ריח אין להתווכח
גל:  על טעם ועל ריח, וקקי בידיך!
—-
גל לוקח סוכריות מהמתקן בפרד מאייר.
אני: יש לך שם הרבה?
גל: לקחתי גדוד שלם!
—-
גל מראה סימני עייפות כשהוא חוזר מהגן.
אני: אתה נראה עייף, אולי כדאי שתישן בצהריים?
גל: לא,זה קורה לי רק בבוקר…
הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.